האישה בחלון / א.ג'. פין / כנרת זמורה-דביר
הספר "האישה בחלון" הזכיר לי את זוג השכנים שלי שגר בבניין ממול. זוג בסוף שנות הארבעים לחייו ללא ילדים, עם כלב פינצ'ר מעורב שחור, שכנראה מילא סוג של חסך. את הבעל, היינו הילדים רואים מדי פעם, כשקנה בסופר או בזמן שעשה סיבוב לכלב. היו לו שעות קבועות. את האישה כמעט ולא ראינו. לפעמים מבעד לחלון סגור הביטה החוצה בפנים קפואות. היא נראתה מוזרה בעינינו ופחדנו ממנה נורא.
שמועות נסובו בקשר אליה, שמדובר באשה חולה עם כוחות כישוף ושלא כדאי להתקרב אליה. קראנו לה "המשוגעת" וברחנו בכל פעם שראינו אותה משקיפה עלינו מהחלון. בעלה היה טיפוס נחמד ומופנם, לפעמים חילק לנו סוכריות ולא הבנו מה בן אדם כל כך נחמד ושקט עושה עם אחת כזו.
אני זוכר את הפעם כששמעתי אמא אחת קוראת לבת שלה לעלות הביתה, וכשהבת מיאנה לעלות איימה בקולי קולות שהנה "המשוגעת" תכף תרד לתפוס אותה. זה הספיק כדי שהילדה תכף תעלה לביתה ואנחנו הילדים נמלטנו לביתנו יחד איתה.
עם השנים הבנתי שהאישה, על לא עוול בכפה, סבלה מאגרופוביה. אבל מי ידע בכלל מה זה אגרופוביה או שיש בכלל דבר כזה בשכונה הקטנה שלנו ביהוד? בזכות עידן שטף המידע שבו אנו חיים, המודעות למחלות הנפש קיבלה תנופה רבה בשנים האחרונות, והפכה לנושא טריוויאלי ולחלק בלתי נפרד מהשיח היומיומי של המאה העשרים ואחת.
בספר, הגיבורה שלנו סובלת מאגרופוביה (פחד ממקומות פתוחים) ואת העולם החיצון היא חווה באמצעות טלסקופ איתו היא מציצה לשכניה. היא חיה בגפה כשהיא שומרת על קשר עם פרודה ובתה בעיקר באמצעות הטלפון. יום אחד היא רואה דבר שהיא לא אמורה לראות – רצח בביתם של השכנים, ומכאן היא נכנסת לסחרור של התרחשויות הזויות המותירות אותה בבלבול ונחישות להבין את מה שקורה.
הסופר מיטיב לתאר את תסמיני האגרופוביה באופן אמין, ואיך לא? כשהוא עצמו נאבק בהפרעה הנפשית ומשתמש בניסיון חייו בשילובו בספר, ככה שאנו זוכים מעבר לספר המתח הנהדר, גם להצצה לעולם החרדתי הזה. העלילה מתעתעת בקורא, הפרקים קצרים ובונים קצב מהיר של מותחן פסיכולוגי מהודק בסגנון היצ'קוקי. יופי של ספר.
מאת: עמוס מאור | בצילום: עטיפת הספר
